ד"ר רינת בון-נון מסבירה מדוע יש להוביל לפיתוח, תכנון, ובנייה של סביבות חיים המתאימות לכל גיל. בטור זה היא מדגישה את החשיבות העצומה לשילובם של הזקנים עצמם במהלכי התכנון והפיתוח.
ד"ר רינת בן נון היא מתכננת חברתית וחוקרת החברה האזרחית. בן-נון עוסקת בייעוץ ומחקר בנושאי מדיניות, ופיתוח שירותים ותשתיות לאזרחים ותיקים. מרצה במרכז הבינתחומי הרצליה ובמכון הטכנולוגי HIT בחולון.
איורים: ענת פלג
מושג הגילנות נטבע על ידי רוברט באטלר, רופא וגרנטולוג, על רקע דיון סוער שהתקיים בתחום התכנון העירוני. בשנות ה-60, תושבי שכונה אמידה בוושינגטון הבירה, התנגדו להקמת פרויקט דיור ציבורי לזקנים עניים. במאמר לוושינגטון פוסט שכותרתו הייתה "פחדי גיל וגזע בהתנגדות לדיור ציבורי", השתמש באטלר לראשונה במונח "Agesim" וטען כי "אנשים מדברים על הזדקנות באופן חינני, וזה מה שהם רוצים לעשות כמובן. אולם אז, באופן טבעי, הם לא רוצים להסתכל על אנשים ולראות נכות, או אנשים שאינם יכול לאכול טוב… או אנשים שיכולים לשבת על שפת המדרכה ולהעמיס את השכונה במקלות הליכה".
התנהגות גילנית היא גזענות סמויה, כלומר היא נראית לנו "טבעית" ו"נורמלית" ולכן אנחנו לא שואפים לשנות אותה. אחד הביטויים לגילנות, במיוחד במערכות ציבוריות, הוא דחיקת הזקנים מסדר היום הציבורי, מחלוקת תקציבים ומשאבים ציבוריים, ואי הכללתם בקהלי היעד העיקריים של מוצרים ציבוריים, כמו למשל – הרחוב.
העלייה הדרמטית בכמות הזקנים, בולטת בכל המקומות הציבוריים: ברחובות העיר, במרכזים המסחריים ובמרכזי התרבות. אפילו צפייה בתשתיות הספורט מגלה כי מבוגרים (מעל גיל 60) וזקנים מהווים חלק נכבד מהמשתמשים והשוהים במרחבים הציבוריים. למרות זאת מערכת התכנון כמו מערכות מדינה אחרות האחראיות על תכנון, פיתוח והקצאת משאבים, עדיין אינן משלבות את הקהל הזקן באופן המתאים לשיעורו ההולך וגדל מכלל האוכלוסייה. למעשה אין להם את הידע לאפיין את הצרכים הייחודים לתהליך ההזדקנות, במטרה לשלב אותו בכל תכניות העבודה.
דוגמאות לגילנות במערכת התכנון ניתן לראות קודם כול בהתעלמות או בהקטנת הצרכים של קהל הזקנים. על פי רוב, עד כה, תכניות פיתוח ובנייה מכוונות "למשיכת אוכלוסייה צעירה". הפרוגרמות לדיור נעשות באוריינטציה למשפחה הצעירה של הורים וילדים ומרב הקצאת שטחי ציבור מיועד למערכת החינוך והפנאי של ילדים, נוער וצעירים. כך גם מערכת התנועה - בה הכבישים, הרחובות ומערכת התחבורה הציבורית מתוכננים לצרכי אנשים בכוח העבודה. הגינות הציבוריות מכילות בעיקר מתקני שעשועים לילדים קטנים, אפילו גני הכושר הציבוריים, מדירים זקנים משום שהם מיועדים למבוגרים שאינם משתמשים בהם בשעות היום מפאת עבודתם, ולכן אין צורך להצל אותם.
יתרה מכך, מוסדות שיקומיים לזקנים, מרכזי יום לקשיש, ודיורים ציבוריים לזקנים נדחקו לשוליים התכנוניים, ליישובים בפריפריה או לשולי העיר. זקנים ותשתיות לזקנים אינם חלק אינטגרלי מקהל היעד הטבעי של תכנון מקומות חדשים או מתחדשים אלא הם ממוקמים במקומות מבודלים. אפילו דיורים מוגנים יוקרתיים, נדחקים לעיתים קרובות לשולי העיר. חלק מהערים נוקטות בגילנות בוטה בכך שהן נמנעות מליזום הקמת מוסדות בריאות ושיקום לזקנה הדרושים לתושביהן הזקנים, או דוחקות לתחתית סדרי העדיפות הקמה ופיתוח של מבנים ותשתיות לזקנה. הגישה החברתית שעומדת בבסיס תכנון חסר זה היא אותן תפיסות ישנות שרואות בתקופת הזקנה שלב חיים הומוגני, חסר פעילות, המאופיין במספר שירותים מועט. בעוד שבמערכות הרווחה והחברה החלו לקדם ולהפעיל מגוון תכניות לזקנים, ברמות תפקוד ועצמאות שונות, הרי שמערכת התכנון הפיסי, ההפעלה והבנייה של הסביבה הפיסית, עדיין רואה בזקנים, קהל קטן, הומוגני, עם צרכים מעטים.
בעשור האחרון קודמו תכניות-אב אסטרטגיות לתמיכה בתושבים, המבוססות על מודל עיר וקהילות ידידותיות גיל, של ארגון הבריאות העולמי. תכניות אלו כוללות שמונה תחומים עיקריים המתחלקים בין פיתוח הסביבה הפיסית וההנגשה לבין תחומי חברה, קהילה והכלה. נראה שבעוד החלק החברתי קורם עור וגידים, הרי החלק הפיסי מקרטע. ניתן לייחס זאת לבסיס המקצועי של אנשי המקצוע בשני התחומים. בעוד העובדים במערכות הרווחה והקהילה מכירים מקרוב את הקהל הזקן ומיומנים בפיתוח מסגרות חברתיות וקהילתיות, הרי שמרבית העובדים בתחומי התכנון והפיתוח אינם מכירים במשקלו ובצרכיו החדשים ובמיוחד אינם מבינים את השפעת תפקידם על רווחת התושבים הזקנים.
הפתרון למצב זה צריך להיות בפרוטוקולים והנחיות רגולטיביות בשפה המקצועית של אנשי התכנון והפיתוח. בימים אלו שוקד משרד הבינוי והשיכון על כתיבת מדריך תכנון לעת זקנה. מדריך זה מקיף את כל הצרכים התכנונים לפיתוח סביבות מגורים לעת זקנה, והכלים התכנוניים הנדרשים על מנת לשלב אותם בכל רמות התכנון, מתוכנית -אב ומתאר ועד תכניות בינוי מפורטות. באופן זה צרכי הזקנים יכללו בכל תכנית יישובית המיועדת לכלל התושבים, באופן שיגרתי, ולא רק כחלק מתוכנית ייעודית לזקנה.
כך, למשל, התדריך מכיר בכך שלאחר 25 שנים שבהם דירה משפחתית שירתה משפחה עם ילדים, היא תשרת עוד כ-30 שנה משפחה מזדקנת, ולכן מבקש להכיל את האלמנטים העיצוביים לזקנה, כגון גודל פתחים, הימנעות ממפלסים ואחרים, בבנייה של כלל הדירות החדשות שנבנות במדינת ישראל. תכנון כבישים בערים צריך להתחשב בנהגים זקנים והולכי רגל זקנים והקצאת קרקע צריכה לכלול מגוון שירותים חדשניים לזקנה. באופן דומה ניתן לייצר הוראות תכנון ופרוטוקולים להקצאת משאבים לקהל הזקן, גם במערכות אחרות, בתכניות של משרדי ממשלה ורשויות מקומיות.
לקריאת חומרים נוספים בנושא זה - מוזמנים לעיין בקישורים הבאים:
א. נייר עמדה של משרד הבינוי והשיכון: https://www.gov.il/he/departments/general/zikna_neyar_avoda
ב. מאמר באתר "שפת רחוב" העוסק בתכנון עירוני לעת זיקנה,
ובמענה לשאלה איך מתכננים שטחי ציבור שיתאימו גם לתושבים המבוגרים? https://www.stlanguage.com
ג. מאמר דעה של רוני מזרחי, נשיא לשכת הקבלנים: https://www.israelhayom.co.il/article/788497